<h1>תשובות ופסקים לחכמי אשכנז וצרפת סימנים קס"ו—קס"ח</h1>
<h2>דף כב.</h2>
מעשה באשה אחת שקילקלה ושימשה את בעלה נידה, וכמה פעמים היה מוצא הבעל חלוקה ובגדיה מלוכלכים בדם, והיא אומרת מדם הנחירים בא, וכן עשתה שנה וחצי שלא טבלה כ"א פעם אחת, עד שמצאו חלוקה מגולל בדמים נגד מקום רגליה פנים ואחור במקום שלא היתה יכולה לתלות בקינוח נחיריים. והכמין לה הבעל עדים, ואמר לה הבעל עדיין תקבלי עליך תשובה, כי קלקלת אותי ועצמיך יותר מדאי, ואמרה ברצון אקבל עלי תשובה, ואמר הבעל אתם עדים. והיא הבינה שהכמין לה עדים ושתקה, ושוב לאחר מכן הכחישה את העדים אחר שהודת בפניהם, ואמרה כך אמרתי אע"פ שאיני חייבת בדבר זה, אקבל עלי תשובה, ומכח הכרחתך שאתה מכה אותי במקום ייחוד. והוא כופר וגם העדים, כי אומרים שהודת, כי במזיד שמשתו נידה, וגם אמרה החלוק מלוכלך, היה ישן לפני ו' שבועות, והנה אסרוה הרבני' עליו. וכת' הר' יחזקיהו בה"ר יעקב לה"ר אהרן בן רבי' אליעז', אלוף מסובל ומכורבל בכתר תורה וגדולה במקום אחד הוא מו' וכו'. אם תפר' אם אסרתם אותה מכח האמתלות או בשביל לתאי דידה, אפי' בלא טענת ברי דידיה נאסרה, כי היא וקרוביה אינם מודים שנאסרה בשביל טענת ברי דידיה ואמתלות שאינם מודים בם, ומכח זה רוצים לחייב לתת לה כתובתה. ותפרש לי אם יש לאוסרה על ידי הודאתה בפני עידי הכמנה. ובהושטת שרביטך אדון לפניך מורי ורבי על גבי קרקע. כי פליאה בעיניי איך יעלה על לב איש שלא תהא הודאת' כלום, אי משום דשויא נפשה רשיעא ואין אדם משים עצמו רשע, וגם פלגינן דיבורא נאמר דלא שייך, מ"מ לפסול עצמה ולהפסיד כתובתה, ואמאי לא תהא נאמנת. מידי דהוה אאומרת טמאה אני לך, למשנה ראשונה דסוף נדרים [צ' ע"ב], דפרי' תלמוד', בפשיטות ואי ברצון מי אית לה כתובה, אלמא בהדיא מילת' דפשיט' היא דבהודאת רישעת' מפסדת כתובתה, ואינו מזכיר שם לא סתירה ולא שום אמתלא אלא בהודאה גרידא מפסדת כתובת'. ומי שבא לדחות דהתם בסתירה בלא קינוי מיירי, כלא חש לקמחיה דלא משמ' הכי כלל. ותו היכי מוכח מינה דבאונס ובאשת כהן מיירי, דילמ' ברצון ובלא סתירה, ותו דאי נסתרה והודת שניטמאה היכי מסיק, חזרו לומ' דשריא, הא בהנהו עובדי דרבא [שם צ"א ע"ב], הוצרך רבא לומ' דאיתת' שריא, דאי אית' דאיסור' עבדא אירכוסי הוה מירכס, וניחא ליה דליכול ולימות, הא אי לאו הכי אסירה אפי' לפי משנה דחזרו לומ' (והרי גזלתיך והרי כפר ונשבע והודה כמשלם קרן וחומש) והרי ההוא דאמ' נתגיירתי ביני לבין עצמי בפ' החולץ [יבמות מ"ז ע"א], דא"ל ר' יהודה נאמן אתה לפסול את עצמך, ופי' רבי' יצחק בפ' כיצד [שם כ"ה ע"ב], דאע"ג דאין אדם משים עצמו רשע נאמן לפסול עצמו מ"מ לעניין הפסד עצמו נאמן, ואם שורו נגח לשל ישראל משלם נזק שלם ואם שור ישראל נגחו פטור דא"ל גוי הוא, וזה נמי יאמר לאשתו, עוברת על דת ומשומדת לאותו דבר את ואין לי לסמוך עליך. ותו ההיא דמשמשתו נדה ומאכילתו שאינו מעושר, דמפר' תלמוד' [כתובות ע"ב ע"א], פלוני חכם טיהר לי את הדם ופלו' תיקן לי את העיסה, אינו אלא מכח הודאתה שכיון שאמרה פל' טיהר לי, הרי הודת שראת דם, ומה שאמר' שטיהר לה בזה שיקרה, וגם מה שאמר' פל' תיקן, הרי הודת שלא ניתקן ואין שום עדות, וכ"ש בנדון זה שהודת בהדיא בפירו' בפני עדים שהעמיד, ומה שכופרת עתה ואומרת לא הודיתי מעולם, אלא כך אמרתי על נשמת המכריחני אקבל עלי תשובה, וכי כל כמינה לכפור, כיון דקיימי סהדי ואמרי שהודת הודאה גמורה, ולא אמרה על נשמת המכריחני, אלא הודאה גמורה, ואי משום דעידי הכמנה הוו ולא אמ' רצונך ליהוו עלך סהדי, לא ידענא כלל ומה תלוי בדבר זה, וההיא דפ' זה בורר [סנהדרין כ"ט ע"ב], דאכמין ליה סהדי וכו' עירי ושכבי ליהוו, לפי' רש"י, רוצה אתה שיהיו כל השומעים ניעורי' וישינים עליך עדים, לכאורה פי' כך ולא שיהא חובה לומ' כך, ואי לא אמר הפסיד, אלא מתוך תשובתו שהשיב לא משמע שכך היה מעשה, אבל פשיטא שאין קפידה, דהא בההיא דרי' בסוגי' נמי קאמ' ולא עוד אלא אפי' הכמין לו וכו' א"ל רצונך שתודה לי בפני פל' ופל' א"ל מתיירא אני שמא תכופני כו', התם ודאי לאו דוקא שאמ' לו רצונך, אפי' לא אמר הכי, אלא היה קוראם ואמר אתם עידי, אע"פ שלא שאל רצונך הויא הודאה, א"כ רצונך דנקט לפתתו שיאמר אין ולא יכעוס ואורחא דמילתא, ואמר לא, אבל פשיטא דאין קפידא והויא הודאה גמורה. ולא רציתי לקבל טענתה מפי אפוטרופוס, כ"א מפי עצמה, כי יראתי פן ישקרו מה שלא היה ולא נברא, ומה אפיטרופסות שייך לדבר רק להגיד האמת איך הוה גופא דעובדא, וכיון שהיא עצמה נתנה אמתלא לדבריה נאמנת, אבל לא נתנה הרי היא בחזקת איסור, אע"ג דאי איפשר שלא היו מוצאים כמה אמתלאות לדבריהם, אין לנו לבדות אמתלא מדעתינו, ולא מפי קרוביה. ועוד אומר מטיבותיהו דרבותיי, שאפי' אם אחרי כן נתנה אמתלא על הודאתה, כיון שתבעה והודת בפני עדים, ואמ' אתם עדיי בלשון שהבינה ושתקה, שלא יועילו עוד שום אתלא, דא"כ לא תמצא אדם מתחייב על פי הודאתו, כי לאחר זמן ימצא לך כמה אמתלות. וכי כל כמיניה לומ' מחמת הכאות או שום יראה או שום אהבה הודיתי, וכ"ש שדבר כיעור זה לא היה לה להוציא על עצמה אם אינו אמת בשביל שום אמתלא בעולם. ואע"ג דלמשנה דחזרו, וקודם שנמצא החלוק במרגלותיה, היתה אהבתם עזה וחיבתם יתירה, ולא נפק שותא ורמז משום הכאה, כי אע"פ שהיה רואה בגדיה מלוכלים, הוה סומך עליה, עד אחר אותו חלוק התחיל לפרוש הימנה והראה החלוק לאמה, ואביה לא היה בעיר, ובתוך כך הטמינו לה עדים והודתה, וכשבא אביה נתמלא רוגז וחימה ונתהפכו על הדברים ואמרו שמחמת הכאות וכו'. ואע"ג דלמשנה אחרונה שאין האשה נאמנת לומ' טמאה אני לך, שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר וכו', הכא ודאי לא נתנה עיניה באחר, כי כל צרתה לא היתה רק על שפירש בעלה הימנה, וכל עצמה לא באתה לקבל תשובה רק שתחזור אליו. ומהאי טעמא נר' לפי עניות דעתי, דההיא דמדיר [כתובות ע"ב ע"א], משמשתו נדה, אע"ג דליכא עדים רק מכח דבריה ופיה ענה בה לומ' ראיתי, ופל' טיהר לי שיוצאה שלא בכתובה, היינו משום שלא באת להפקיע עצמה, דהא אמרה פל' טיהר לי, א"כ לא משום שנתנה עיניה באחר קאמ' הכי, והכי אמ' בירושלמי דשלהי נדרי' [פי"א הי"ב], א"ר חגי אנא ידענא רישא וסיפא, איסטרטיאות נכנסו לעיר ובאתה אשה ואמ' איסטרטיוס חיבקני והטיל שכבת זרע על ברכי והותרה לאכל בתרומה, אתא עובדא קומי ר' יצחק בר יובלאי באשה אחת אמרה הביהם פיתני, אמר לה אין הביהם אסור ואסרה, הכא אסרה ואת אמ' והתירה, תמן באתה ואמרה לאסור עצמה והתירה, ברם הכא באתה להתיר עצמה ואסרה, משמע דההוא עובדא דביהם הזכירו מתוך עניינה שבאתה להתיר עצמה, כיון ששאלה לעשות תשובה, והיתה סבורה להתירה עצמה בכך, והוא השיב לה ואין הביהם אוסר' בתמי', וכיון שהוכיחה עניינה שלא נתנה עיניה באחר, אסרה על פי הודאת גרידתה, שלא היתה שם עדות ולא ייחוד ולא הוכחה, וכ"ש נדון זה דאיכא כמה הוכחות. ועוד בההיא גופה דאמרה טמאה אני, ובאתה לאסור עצמה דשרי' למשנ' דחזרו לומ', אי אמ' הבעל אני מאמינה ואסרה על עצמו, מאן לימא לן דלא הפסידה כתובתה, אם אמרה ברצון הוה, הא איהי נתנה אצבעה בין שיניה, ואפי' למ"ד הוא נתן [כתובות ע"א ע"א], גבי קיים לה, התם ודאי אין פשיעתה כל כך שנדרה שסבורה שבעל לא יקפיד כל כך לגרשה בשביל כך, ואם יקפיד הרי בידו להפר ועוקר, הנודרת על דעת בעלה נודרת. אבל אמרה זיניתי ברצון מודה דהיא נתנה אצבעה בין שיניה, ולית לה כתובה אע"ג דאם ירצה הבעל יכול לומר איני מאמינך הרשות (בידה) [בידו], השתא הרי נאסרת עליו משום לתאי דידה. ועל התראה דמסיק בההיא דסוטה [כ"ה ע"א], דצריכה להפסיד' כתובתה, אני דן לפניכם רבותיי על גבי הקרקע, דנר' ודאי דלא צריכה התראה, דכיון דנתברר שהיא חשודה על הדבר ואין יכול לסמוך עליה עוד, אפי' אם מקבל עליו לבודקה בכל ערב, לא ידעתי כלל מה יועיל זה, הא איכא למיחש שמא כבר ראתה ואיבדה, והיאך שתהא ידו בעיניה כל היום. וגם לאחר שראתה לפעמים שהיא מאריכה לשאינה יכולה למנות וקיים כל כך מהר, ומי יבדקנה ויעיד שמנתה נקיים כראוי. ונראה ודאי שכל זמן שהיא חשודה דאסורה לו ולכולי עלמא, וכיון שאינה ראויה לו לתשמיש, הרי אבידה כתובתה ומה התראה צריך לדבר זה, מאי שנא מזינתה שאיבדה כתובתה בלא שום התראה, ומאי שנא מאשה שאין לה ווסת בפ"ק דנידה [י"ב ע"ב], דאיכא למ"ד ואסורה לשמש ואין לה כתובה, ואע"ג דאין שייך שם שום התראה, תינח דבנסתרה גרידא שאם לא קינא לה לא איבדה כתובתה, דמשום סתירה גרידא אינה נאסרת על כן צריך להתראותה, וכל הנהו דעוברות על דת שאינן נאסרים על בעליהן, דמסיק דצריכות התראה, ואפי' אינה קוצה לו חלה דאיסור' דאוריתא, מ"מ איפשר לו שיתקן בעצמו ולא יסמוך עליה. מי' אמשמשתו נידה דאינו יכול לסמוך עוד עליה ולא חזיא ליה, ודאי לא קאי. א"נ גם אמשמשתו נידה קאי, וכגון שעשתה תשובה מעליא דיכול לסמוך עליה, ואעפ"כ אינו רוצה לקיימה, התם ודאי לא הפסידה אם לא היתרו בה מעיקרא. אבל זאת שאינה עושה שום תשובה ועומדת במרדה ואינה ראויה לו לקיימה, פשיטא דלא בעיא שום התראות. ועוד דגם בה התרו וגיזמו מאד והזהירוה שתשמור הילכות נידה כראוי. והתראה, נר' ודאי שאין צריך שתעבור תוך כדי דיבור, דהא מקינוי ילפי' לה, ואם קינא השתא ואפי' נסתרה לאחר זמן איבדה כתובתה, וגם אע"פ שבשעת התראה היה הדבר רפוי בידם, מה בכך כן הוא כל קינוי, ואע"פ שבעלה לא התרה בה, זה קבל לאביה, ואביה הזהירה בפני הבעל, ובפשיטות פשיטא דהויא התראה, דאפי' ב"ד מקנין בשביל הבעל שלא מידיעתו דסתמה ניחה ליה, כ"ש זה דבשליחות התרה בה, וגם משום שלא הזכירו לה בפירוש שאם תעבור שתפסיד כתובתה, אלא גיזמה שרוצה לתלותה בידיו, מ"מ כיון שהזהירוה שתשמור נידותה, התראה חשובה היא, דבקינוי נמי לא אשתמיט לן בשום מקום דבעי להזכיר כתובתה, רק אל תסתרי עם פל' הויא התראה. ועל הנדוניא שהכניסה לו בכסף ובשויו וקבל באחריות כדין נכסי צאן ברזל, יפסוק לנו רבי' כאשר יראוך מן השמים. ולפי עניות דעתי אדון לפניך מורי על גבי קרקע, נר' דהכל בכלל יוצאות שלא בכתובה, כדפי' רש"י [כתובות ק"א ע"א], דכל תורת גביה הפקיעו ממנה ונכסי צאן ברזל שייך בהן גבייה, כיון שקיבל עליו והוציאום וכלים וכספים שניתנו להוצאה, אפי' הם עדיין בעין מידי דהוה אמעות הלואה, דאמרי' דהמקדש בהם אינה מקודשת, אפי' הם בעין דלהוצאה ניתנו, ואין לה רק בלאותיה שנשאר מבגדיה ותכשיטיה שלא בילו עדיין, דאין לשון גבייה שייכא בהם אלא נוטלת כליה. והא דמסיק [שם] והיוצאת משום שם רע נוטלת מה שלפניה ויוצאת, דה"ה כל הנהו דעוברות על דת, אלא דאמתני' קאי, נשים שאמר' חכמים וכו', ולפי שלא הזכיר במתני' היוצאת משום שם רע, הוצרך בברית' לפרש' לבד, שגם הוא דינה כיוצא בהנהו, דס"ד דאפי' בלאותיה קיימין הפסידה כיון דזינתה קמל"ן דלא הפסידה ובמשנה לא חש להזכירה. ומ"מ דינם שווה לכ"ע דבלאותיה קיימין ולא הפסידה, אלא כספים שאינם בכלל בלאות אפי' קיימי' או בלאות שאינם קיימ' הפסידה. ותו דמסתמא לא עדיפי מממאנת, דאמרי' [שם] בהדיא אי דליתנהו אידי ואידי לית לה, ואיילונית נמי לכל הפחות דנכסי צאן ברזל מיהא לית לה, ותני' בתוס' [שם פ"ז ה"ו] בהדיא גבי עוברות על דת אין צריך מאתים לבתולה ומנה לאלמנה, יותר על כן אפי' כתובה מאה מנה איבדה את הכל ונוטלת בלאות שלפניה, דהיינו דנכסי מלוג (ר"ל דכ"ש דצאן ברזל). וזה קשתיה, דבכל דוכתא בנידה גבי שאין לה ווסת ובשאר דוכתיה, פי' ולא בלאות היינו בלאות שניתותרו, רוצה לומר דאפי' קיימי' הפסידה, וכאן אומ' דקיימי' לא הפסידה ומסתמא הנהו לא גריעא מזינתה ממש, לכך דחק לפר' דהכא בנכסי מלוג מיירי דברשותה קיימי, הילכך לא הפסידה הקיימין, אבל דצאן ברזל ר"ל אפי' קיימי' הפסידה כמו בכל הנהו. מיהו הא ודאי לא נהירא לרבי' יצחק מדלא קתני ולא בלאות הקיימי' כמו בכל דוכתיה, וגם משום דפריך בהדיא אי דאיתנהו אידי ואידי שקלה, והשתא נוכל לפרש דההיא דנוטלת מה שלפניה, מיירי בין דצאן ברזל בין דנכסי מלוג הקיימין נוטלתן, ושאין קיימין מאבדת, כמו בכל דוכתיה וכן פי' רב אלפסי. ומ"מ נכסים שהכניסה לו שניתנו להוצאה, נר' דלאו בכלל בלאות הן, וכ"ש חילופיהן וחילופי חילופיהן דיצאו מרשותה ואיבדתן, ואיך יעלה על לב איש לומ' דזה יתחייב להחזיר נדונייתה, מה שבילה מכמה שנים, אם יתברר זה הדבר שעברה על דת. מי' קצת נראה שיש בירושלמי פלוגתא דאמוראי בפ' המדיר [כתובות פ"ז ה"ו], דגר' התם מהו דנסיב מן פרנה פרנון דידה ר' זעירא אמ' נסבא ר' אילא אמ' לא נסבא ר' אילא עבד לה כמיתה ר' אילא ר' יסא ור' בא בר כהן מטו בה משמי' דר' אחא בש"ר חנינ' בן גמליאל אחד נשים שאמ' אין להם כתובה ואחד נשים שאמ' יוצאות בלא כתובה, לא שנו אלא ממנה מאתים אלא אפי' כתובתה אלף דינרי' מאבדת, ונר' דבנכסים שהכניסה מיירי בין דצאן ברזל ובין דנכסי מלוג, והיינו מפרנה פרנון דידה, כלומ' מן כתובתה לכל הפחות מה שהכניסה היא, פרנה פי' דכתובה, כמו [שם ס"ז ע"א] אשה גובה פורנא מהן גבי ארנקי דמחוזא. וגם בירושלמי התם בסמוך, א"ר מנא אייתי פרנא ניקריניה, והנכסים שהכניסה לה לכתובתה קורא פרנון דידה, וכן משמע ההיא דמייתי סייעת' מינה, אחד נשים כו' אפי' כתובתה של אלף דינרי', דלא איירי בתוספ', דא"כ תיקשי אדשמואל דאמר בפ' אלמנה, דנשים שאמ' חכמים אין להם כתובה יש להם תוספ', והכא קאמ' לה בשם שמואל דאחד נשים וכו', אלא ודאי בהכניסה לו מיירי, ומדמייתי סייעת' מינה לר' אילא, ש"מ דבהכי פליגי, דהאי ודאי לסייעת' מייתי לה ולאו למילתא אחריתי היא, דא"כ אמאי מייתי לה פעם שנייה, הא כבר הביא קודם פלוגת', או בעיא שנאמ' קודם דשמיע להו הך בריית' ולבסוף מייתי לה ההי' בריית' גופה ולפעמי' לא מייתי לה, כגון ההיא דריש כתובות [ה' ע"ב], מהו לבעול בתחילה בשבת, ולעיל מינה הביא בריית' כבר דמפרישי' החתן מן הכלה לילי שבת תחילה וכהנה רבות בתלמוד, ואין תימ' אם לאחר שהביאה כבר האמ' בירושלמי שמביא אחרי כן בעיא ופלוגת' דאמוראי ואחר כך מייתי סייעת' מינה, ומשמע דהלכתא כר' אילא, כיון דמייתי ליה סייעת' וכן ר' יוחנן ותני ר' חייא דמייתי התם כולהו כר' אילא קיימי. אבל תימ' לי אמאי לא פריך לר' זעירא בהדיא ממתני', דתנן גבי ממאנת וחברותיה ולא בלאות וכ"ש עוברות על דת ואין סברא לומ' שר' זעירא הוה מיקל בעוברת על דת טפי מממאנת, ונר' דר' זעירא הוה מוקי מתניתי' בבלאות שאינן קיימין, ואיהו דא' נסבא, היינו אותם הקיימי' ור' אילא דא' לא נסבא, מפ' מתני' אפי' הקיימי' לא הפסידה, והיינו דאמ' התם דר' זעירא עביד לה כמתה, דהבעל יורש הכל ולא פליג בהדיא אסתמ' דתלמוד' דקאמ' אי איתנהו אידי ואידי שקלא, דהוא מחמיר טפי בעוברת על דת מבממאנת וחברותיה. אבל קש' לן דבההיא ברייתא דמייתי התם בירושלמי, תני בה ונוטלת בלאות מה שלפניה, ומשמע התם דמייתי סייעת' מינה לר' אילא, ולפי זה אדרבה קשיה ליה מינה טפי, ואיני יודע ליישב הירושלמי כלל. ואתה מורי' ורבי' עשה למען תורת ה' ותן דעתך הנקייה עם בני ישיבתך רבותיי והוציא לאור תעלומותינו ושגגתינו, אמנם לפי עניות [דעתי] נר' לי לכאורה מסוגי' דגמ' דידן ומסוגית הירושלמי ותוספת' דעוברת על דת הפסידה הכל בין נדוני' בין תוספ'. ושוב מצא' בספרו של הר' משה בר' מימון שכתב בו, (בהברא) דהפסידה גם הנדוני'. וגם על הודאתה גרידא בלא עדים מאבדת ונאסרת לבעלה, ועל כל זאת עסקנו בפשרה ביניהם ואינה יכולה להיות, כי מכבידים עליו יותר על מה שיש לו וכו'. יחזקיהו בה"ר יעקב נ"ע.
ובכתב אחר כתב, ושמעתי שיש אומר שהשיב רבי' גרשם מאור הגול' שאפי' אשה שזינתה תחת בעלה לא הפסידה נדונייתה, וזה היה תימ' גדולה ולפי עניות דעתי נר' שלא אמ' כן רק על נדוניית תכשיטין ובגדים הקיימי', וזה קורא בלישנא דתלמוד' נדוניא סתם, כי ההיא דפ' נערה שנתפתתה [כתובות נ"ד ע"א], ההוא דאמ' נדוניא לברת זל נדוניא, אלמא דלתכשיטין ובגדים קורין נדוניא, דשייך בהם זולא ויוקרא. ועל' השיב מאור הגולה, והיינו דאמ' בפ' אלמנה, זינתה לא הפסידה בלאותיה קיימין. אבל מכסף שניתן לה בחזקת צאן ברזל ושניתן לה להוצאה, לא הוי בכלל בלאותיה כלל, וכ"ש אותו כסף אז שבילה, וחילופיהן חילופי חילופיהן שאין חייבין לשלם, דאפי' בלאות דוקא קיימין נוטלת, אבל מה שאינן קיימין לא, ומכח אותה תשובה באים, אע"פ שלא ראוה ולא ידעו סיגנון שלה, רוצים לכופו שיתן לה, מה שאין ספק בידו, וגם באין מכח שהר"ר יעקב בר שלום כתב, וטוב להפשיר ביניהם שיתן לה כל נדונייתה, ובהושטת שרביטין יזרוק לה וכו'.
תשובות הר' אהרן מרנשבורך, בא וראה עד היכן פרצה טהרה בישראל, שלא שנינו לא יאכל הטהור עם הטמאה, אלא לא יאכל הזב עם הזבה, וזאת הארורה פרצה גדרו של עולם, לעבור בלאו וכרת, והכשילה את זה העלוב בעלה, ושימשתו נידה, ושינתה ושילשה בחט', ואפי' בלא הכמנת העדים, רק עבור אותן האמתלאות הגדולים, וגם מה שהעידו הנשים, היה לה להיות אסורה על זה האיש, שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו, וכ"ש שאומר שראה כתמים על חלוקה מלפניה ומלאחריה, ואיך דרך לקנח הנחירים מאחוריה, והדברים הללו הביא לפני גדולי ארץ בני מלכות ששוניא, איה החכם שיוכל להתירה לו, ואפי' אשתו זינתה בעד והלה שותק, נאמן לאביי [קידושין ס"ו ע"א], ואפי' לרבא אי מהימן העד כבי תרי יוצאה, כ"ש זה שטוען טענת בריא, ומקיים דברי המעידים, והנשים שאומרות לא נזהרה כלל בנידותה, היאך יאכילוהו דבר האסור לו. ראויה לקונסה וליסרה ולעשות גדר וניווסרו כל הנשים, ולא תלמדנה לעשות כתועבותיה. ואדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש, אפי' להקל כ"ש בעובדא דלקמן דאדם נאמן על עצמו להחמיר ולאסור. ומן הגט ומן הכתובה אינו מיטפל כלל. אהרן בהר"א נב"ה. על הגט ועל הכתובה והנדוניא יקוב הדין את ההר, ואע"פ שיש תקנת רבי' גרשם שלא לגרש את האשה בעל כרחה, על כזו חלילה שתיקן, דא"כ ביטל כל דינא דעוברת על דת ודמזנות, דאמ' חכמ' [כתובות ע"ב ע"א] יוצאות שלא בכתובה, דהא בידה לעגנו עד שיתן לה כל אשר לו, דהא נקטיה בכובסיה דלישבקיה לגלימיה הוא, אלא ודאי פשיטא דלא גזר רק שמחמת קטטה וכעס לא יגרשנה, אפי' רוצה למלאות כל כתובתה וכו'.
תשובת מו' הר"ר יעקב שיחי' יודע לך מו' הר"ר יחזקיהו, כי כבר כתבתי וכו'. ועל דבריך אין להשיב, כי ודאי העדות שהודת בפניהם היה טוב, אך זה תחקור שאם נתנה אמתלא לדבריה שידעו בני אדם שהיא אמתלא גמורה וניכרת, לאחר זמן הוויא אמתלא, שהרי בההיא [כתובות כ"ב ע"א] דקפצו עליה בני אדם ואמרה מקודשת אני, לאחר ימים כשקדשה עצמה נתנה אמתלא לדבריה. וגם בההיא עובדא דשמואל דלא עבד עובדא בנפשיה, דמפ' בירושלמי [שם פ"ב ה"ה], דאמרה לו אשתו טמאה אני ולמחר אמרה טהורה אני ונתנה אמתלא לדבריה אז לא היה בה חילא, ועל כן אם אמרה בעבור שאמר לי בעלי תודי ותעשי תשובה, הייתי סבורה שמחמת זה יתפייס עמי יכול להיות שזו היא אמתלא, ואתה חכם ונביא ותוכל לידע אם לעקל או לעקלקלות אז אני מסכים לכל אשר תעשה. ואין לאוסרה על בעלה, אפי' טוען שבריא לו ששימשתו נידה דשוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, דלפי משנה אחרונה דנדרי', ולפי תקנת רבי' גרשם שאינו יכול לישא ב' נשים יש לחוש שמא נתן עיניו באחרת, ואפי' אם היה רוצה ליתן לה כל כתובתה אין להאמינו, דהא אפי' היכי שהיא מודה שנבעלה ברצון שמפסדת כתובתה מותרת לבעלה לפי משנה אחרונה כמו שפי' רבי יצחק, וראייתו מההיא דשלהי נדרי' [צ"א ע"ב] דקאמר איתתא שריא דאי אית' דעבד איסור' אירכוסי הוה מירכס, משמע דאי לאו האי טעמא אסירא אע"פ שאין אשה נאסרת על בעלה אלא ע"י קינוי וסתיר'. וגם בה"ג פי', שאף על פי עדים אינה נאסרת אלא א"כ יראו כמכחול בשפופרת, ולכל צריך שיראו כדרך מאנפים דבהכי סגי אף להורגה, כדאמ' בפ"ק דמכות [ז' ע"א], אלא ע"כ היתה מודה שנבעלה אפי' הכי שרינן לה מהאי טעמא, דאי אית' דאיסור' עבדא כו', ואם איהי אסיר' היאך מאכילי' לאדם דבר האסור לו, דשמא עיניה נתנה באחר ולהיפקע מבעלה אומר' כן. וזהו דוחק לומ' דתרי עובד' דהת' באשת כהן היו, והיתה אומר' שנבעלה באונס אסירה ליה ומ"מ אינה מפסדת כתובתה. ואני קבלתי מרבותיי, שאם אמר אדם אחד אשתי זינתה ואין לו עדים, אפי' אם ירצה ליתן לה כתובה, שהוא בנידויו של רבי' גרשם, דא"כ מה הועיל בתקנתו. ולעניין להפסידה כתובתה, לכאורה נר' דבכל עוברות על דת מסיק בסוטה [כ"ה ע"א] דבעיא התראה להפסידה כתובתה, מדלא פליג דאפי' במשמשתו נידה קאי דיכולה לתקן עצמה ולעשות תשובה. ומן הנדוניא שהכניסה בכתובתה, אמת כי רבי' גרשם כת' בתשובתו, דאפי' זינתה אינה מפסדת נדונייתה, ותשובתו בידי אבל לא יכולתי לחפש אחריה, אך ודאי לא כתב אלא בכלים, אין קיימין אין לה, אך יכול להיות שאם הכניסה כספים ושמאן בכתובתה, שהוא חייב ליתן לה אפי' הוציאן הבעל, ודוקא בדבר ששייך להתבלות כגון בגדים שלובשים וכלים שמשתמשין בהן דעבידי דבלו, שייך לחלוק בין קיימין לאין קיימין, אבל כספים דלא עבידי דבלו ולהוצאה ניתנו ומקבל אחרים תחתיהן, אם הלוה אותן מזה אין לחלק, דמה לי אותו שהכניסה מה לי אם יש אחרים תחתיהן. וכן הסברא נוטה. ובעוברת על דת, דאמ' אין להם תוספת, וכ"ש מנה מאתים ס"פ אלמנה [כתובות ק"א ע"א], משמע אבל נכסי צאן ברזל יש לה וגם נכסי מלוג אית לה, דא"כ לינקוט רבות' נכסי צאן ברזל שהכניסה וכ"ש מנה מאתים. ובההיא דירושלמי [שם פ"ז ה"ז] ותוספת' [שם פ"ז ה"ו] גבי עוברת על דת, נשים שאמ' חכמים יצאה בלא כתובה אין צריך מנה מאתים, אלא אפי' כתובה של אלף דינרין מאבדת, מיירי בתוספ', דאי בנכסי צאן ברזל, א"כ הוה משמע שמן הדין אין לה להפסיד נכסי צאן ברזל כמו הכתובה והתוספ' מדקאמר אפי', וא"כ בהא דפ' אלמנה דקאמ' עוברת על דת וחברותיה אין להן תוספ', וכ"ש מנה מאתים הוה לן למימר אין להן נכסי צאן ברזל וכ"ש תוספ' ומנה מאתים, אלא ע"כ ההיא דתוספת' ודירושלמי, בתוספ' דוקא מיירי, והא דקאמ' בפ' אלמנה אין להן תוספ' וכ"ש מנה מאתים דוקא קאמ', אבל נכסי צאן ברזל ונכסי מלוג שהכניסה יש לה, ואפי' ליתנהו ואע"ג דממאנת קאמ' תלמודא אי דליתנהו אידי ואידי לא שקלא היינו משום דיוצאה על כרחו. ועל מה שרוצי' לכוף את זה בעבור שכתב הר' יעקב הכהן שטוב להפשיר ביניהן, לא יפה כיוונו, אחרי שסילק עצמו מן הדין אין זה כ"א עצה בעלמא. וגם פשרה אינה יכולה להיות אלא מדעת שניהן. ומה שרוצין לכופו להחזיר הנדוניא קודם קבלת הגט, זה נ"ל שאם שכיניו ידעו שיש בידו לפרוע לה מה שהכניסה שתהיה בטוחה, ומה שישאר יקבל עליו בחרם לפרוע כשתשיג ידו שיוכל לפרוע לה. כפי דעתי כתבתי ולא שתסמוך עלי כ"א כפי דעתך ואין לסור ימין ושמאל. ושלום מורי הר' יחזקיהו יגדל לעד עם שלו' תורתו ויזכה ויאריך ימים. יעקב ב"ר של[מ]ה זלה"ה.
<h2>דף עב.</h2>
מעשה באשה אחת שקילקלה ושימשה את בעלה נידה, וכמה פעמים היה מוצא הבעל חלוקה ובגדיה מלוכלכים בדם, והיא אומרת מדם הנחירים בא, וכן עשתה שנה וחצי שלא טבלה כ"א פעם אחת, עד שמצאו חלוקה מגולל בדמים נגד מקום רגליה פנים ואחור במקום שלא היתה יכולה לתלות בקינוח נחיריים. והכמין לה הבעל עדים, ואמר לה הבעל עדיין תקבלי עליך תשובה, כי קלקלת אותי ועצמיך יותר מדאי, ואמרה ברצון אקבל עלי תשובה, ואמר הבעל אתם עדים. והיא הבינה שהכמין לה עדים ושתקה, ושוב לאחר מכן הכחישה את העדים אחר שהודת בפניהם, ואמרה כך אמרתי אע"פ שאיני חייבת בדבר זה, אקבל עלי תשובה, ומכח הכרחתך שאתה מכה אותי במקום ייחוד. והוא כופר וגם העדים, כי אומרים שהודת, כי במזיד שמשתו נידה, וגם אמרה החלוק מלוכלך, היה ישן לפני ו' שבועות, והנה אסרוה הרבני' עליו. וכת' הר' יחזקיהו בה"ר יעקב לה"ר אהרן בן רבי' אליעז', אלוף מסובל ומכורבל בכתר תורה וגדולה במקום אחד הוא מו' וכו'. אם תפר' אם אסרתם אותה מכח האמתלות או בשביל לתאי דידה, אפי' בלא טענת ברי דידיה נאסרה, כי היא וקרוביה אינם מודים שנאסרה בשביל טענת ברי דידיה ואמתלות שאינם מודים בם, ומכח זה רוצים לחייב לתת לה כתובתה. ותפרש לי אם יש לאוסרה על ידי הודאתה בפני עידי הכמנה. ובהושטת שרביטך אדון לפניך מורי ורבי על גבי קרקע. כי פליאה בעיניי איך יעלה על לב איש שלא תהא הודאת' כלום, אי משום דשויא נפשה רשיעא ואין אדם משים עצמו רשע, וגם פלגינן דיבורא נאמר דלא שייך, מ"מ לפסול עצמה ולהפסיד כתובתה, ואמאי לא תהא נאמנת. מידי דהוה אאומרת טמאה אני לך, למשנה ראשונה דסוף נדרים [צ' ע"ב], דפרי' תלמוד', בפשיטות ואי ברצון מי אית לה כתובה, אלמא בהדיא מילת' דפשיט' היא דבהודאת רישעת' מפסדת כתובתה, ואינו מזכיר שם לא סתירה ולא שום אמתלא אלא בהודאה גרידא מפסדת כתובת'. ומי שבא לדחות דהתם בסתירה בלא קינוי מיירי, כלא חש לקמחיה דלא משמ' הכי כלל. ותו היכי מוכח מינה דבאונס ובאשת כהן מיירי, דילמ' ברצון ובלא סתירה, ותו דאי נסתרה והודת שניטמאה היכי מסיק, חזרו לומ' דשריא, הא בהנהו עובדי דרבא [שם צ"א ע"ב], הוצרך רבא לומ' דאיתת' שריא, דאי אית' דאיסור' עבדא אירכוסי הוה מירכס, וניחא ליה דליכול ולימות, הא אי לאו הכי אסירה אפי' לפי משנה דחזרו לומ' (והרי גזלתיך והרי כפר ונשבע והודה כמשלם קרן וחומש) והרי ההוא דאמ' נתגיירתי ביני לבין עצמי בפ' החולץ [יבמות מ"ז ע"א], דא"ל ר' יהודה נאמן אתה לפסול את עצמך, ופי' רבי' יצחק בפ' כיצד [שם כ"ה ע"ב], דאע"ג דאין אדם משים עצמו רשע נאמן לפסול עצמו מ"מ לעניין הפסד עצמו נאמן, ואם שורו נגח לשל ישראל משלם נזק שלם ואם שור ישראל נגחו פטור דא"ל גוי הוא, וזה נמי יאמר לאשתו, עוברת על דת ומשומדת לאותו דבר את ואין לי לסמוך עליך. ותו ההיא דמשמשתו נדה ומאכילתו שאינו מעושר, דמפר' תלמוד' [כתובות ע"ב ע"א], פלוני חכם טיהר לי את הדם ופלו' תיקן לי את העיסה, אינו אלא מכח הודאתה שכיון שאמרה פל' טיהר לי, הרי הודת שראת דם, ומה שאמר' שטיהר לה בזה שיקרה, וגם מה שאמר' פל' תיקן, הרי הודת שלא ניתקן ואין שום עדות, וכ"ש בנדון זה שהודת בהדיא בפירו' בפני עדים שהעמיד, ומה שכופרת עתה ואומרת לא הודיתי מעולם, אלא כך אמרתי על נשמת המכריחני אקבל עלי תשובה, וכי כל כמינה לכפור, כיון דקיימי סהדי ואמרי שהודת הודאה גמורה, ולא אמרה על נשמת המכריחני, אלא הודאה גמורה, ואי משום דעידי הכמנה הוו ולא אמ' רצונך ליהוו עלך סהדי, לא ידענא כלל ומה תלוי בדבר זה, וההיא דפ' זה בורר [סנהדרין כ"ט ע"ב], דאכמין ליה סהדי וכו' עירי ושכבי ליהוו, לפי' רש"י, רוצה אתה שיהיו כל השומעים ניעורי' וישינים עליך עדים, לכאורה פי' כך ולא שיהא חובה לומ' כך, ואי לא אמר הפסיד, אלא מתוך תשובתו שהשיב לא משמע שכך היה מעשה, אבל פשיטא שאין קפידה, דהא בההיא דרי' בסוגי' נמי קאמ' ולא עוד אלא אפי' הכמין לו וכו' א"ל רצונך שתודה לי בפני פל' ופל' א"ל מתיירא אני שמא תכופני כו', התם ודאי לאו דוקא שאמ' לו רצונך, אפי' לא אמר הכי, אלא היה קוראם ואמר אתם עידי, אע"פ שלא שאל רצונך הויא הודאה, א"כ רצונך דנקט לפתתו שיאמר אין ולא יכעוס ואורחא דמילתא, ואמר לא, אבל פשיטא דאין קפידא והויא הודאה גמורה. ולא רציתי לקבל טענתה מפי אפוטרופוס, כ"א מפי עצמה, כי יראתי פן ישקרו מה שלא היה ולא נברא, ומה אפיטרופסות שייך לדבר רק להגיד האמת איך הוה גופא דעובדא, וכיון שהיא עצמה נתנה אמתלא לדבריה נאמנת, אבל לא נתנה הרי היא בחזקת איסור, אע"ג דאי איפשר שלא היו מוצאים כמה אמתלאות לדבריהם, אין לנו לבדות אמתלא מדעתינו, ולא מפי קרוביה. ועוד אומר מטיבותיהו דרבותיי, שאפי' אם אחרי כן נתנה אמתלא על הודאתה, כיון שתבעה והודת בפני עדים, ואמ' אתם עדיי בלשון שהבינה ושתקה, שלא יועילו עוד שום אתלא, דא"כ לא תמצא אדם מתחייב על פי הודאתו, כי לאחר זמן ימצא לך כמה אמתלות. וכי כל כמיניה לומ' מחמת הכאות או שום יראה או שום אהבה הודיתי, וכ"ש שדבר כיעור זה לא היה לה להוציא על עצמה אם אינו אמת בשביל שום אמתלא בעולם. ואע"ג דלמשנה דחזרו, וקודם שנמצא החלוק במרגלותיה, היתה אהבתם עזה וחיבתם יתירה, ולא נפק שותא ורמז משום הכאה, כי אע"פ שהיה רואה בגדיה מלוכלים, הוה סומך עליה, עד אחר אותו חלוק התחיל לפרוש הימנה והראה החלוק לאמה, ואביה לא היה בעיר, ובתוך כך הטמינו לה עדים והודתה, וכשבא אביה נתמלא רוגז וחימה ונתהפכו על הדברים ואמרו שמחמת הכאות וכו'. ואע"ג דלמשנה אחרונה שאין האשה נאמנת לומ' טמאה אני לך, שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר וכו', הכא ודאי לא נתנה עיניה באחר, כי כל צרתה לא היתה רק על שפירש בעלה הימנה, וכל עצמה לא באתה לקבל תשובה רק שתחזור אליו. ומהאי טעמא נר' לפי עניות דעתי, דההיא דמדיר [כתובות ע"ב ע"א], משמשתו נדה, אע"ג דליכא עדים רק מכח דבריה ופיה ענה בה לומ' ראיתי, ופל' טיהר לי שיוצאה שלא בכתובה, היינו משום שלא באת להפקיע עצמה, דהא אמרה פל' טיהר לי, א"כ לא משום שנתנה עיניה באחר קאמ' הכי, והכי אמ' בירושלמי דשלהי נדרי' [פי"א הי"ב], א"ר חגי אנא ידענא רישא וסיפא, איסטרטיאות נכנסו לעיר ובאתה אשה ואמ' איסטרטיוס חיבקני והטיל שכבת זרע על ברכי והותרה לאכל בתרומה, אתא עובדא קומי ר' יצחק בר יובלאי באשה אחת אמרה הביהם פיתני, אמר לה אין הביהם אסור ואסרה, הכא אסרה ואת אמ' והתירה, תמן באתה ואמרה לאסור עצמה והתירה, ברם הכא באתה להתיר עצמה ואסרה, משמע דההוא עובדא דביהם הזכירו מתוך עניינה שבאתה להתיר עצמה, כיון ששאלה לעשות תשובה, והיתה סבורה להתירה עצמה בכך, והוא השיב לה ואין הביהם אוסר' בתמי', וכיון שהוכיחה עניינה שלא נתנה עיניה באחר, אסרה על פי הודאת גרידתה, שלא היתה שם עדות ולא ייחוד ולא הוכחה, וכ"ש נדון זה דאיכא כמה הוכחות. ועוד בההיא גופה דאמרה טמאה אני, ובאתה לאסור עצמה דשרי' למשנ' דחזרו לומ', אי אמ' הבעל אני מאמינה ואסרה על עצמו, מאן לימא לן דלא הפסידה כתובתה, אם אמרה ברצון הוה, הא איהי נתנה אצבעה בין שיניה, ואפי' למ"ד הוא נתן [כתובות ע"א ע"א], גבי קיים לה, התם ודאי אין פשיעתה כל כך שנדרה שסבורה שבעל לא יקפיד כל כך לגרשה בשביל כך, ואם יקפיד הרי בידו להפר ועוקר, הנודרת על דעת בעלה נודרת. אבל אמרה זיניתי ברצון מודה דהיא נתנה אצבעה בין שיניה, ולית לה כתובה אע"ג דאם ירצה הבעל יכול לומר איני מאמינך הרשות (בידה) [בידו], השתא הרי נאסרת עליו משום לתאי דידה. ועל התראה דמסיק בההיא דסוטה [כ"ה ע"א], דצריכה להפסיד' כתובתה, אני דן לפניכם רבותיי על גבי הקרקע, דנר' ודאי דלא צריכה התראה, דכיון דנתברר שהיא חשודה על הדבר ואין יכול לסמוך עליה עוד, אפי' אם מקבל עליו לבודקה בכל ערב, לא ידעתי כלל מה יועיל זה, הא איכא למיחש שמא כבר ראתה ואיבדה, והיאך שתהא ידו בעיניה כל היום. וגם לאחר שראתה לפעמים שהיא מאריכה לשאינה יכולה למנות וקיים כל כך מהר, ומי יבדקנה ויעיד שמנתה נקיים כראוי. ונראה ודאי שכל זמן שהיא חשודה דאסורה לו ולכולי עלמא, וכיון שאינה ראויה לו לתשמיש, הרי אבידה כתובתה ומה התראה צריך לדבר זה, מאי שנא מזינתה שאיבדה כתובתה בלא שום התראה, ומאי שנא מאשה שאין לה ווסת בפ"ק דנידה [י"ב ע"ב], דאיכא למ"ד ואסורה לשמש ואין לה כתובה, ואע"ג דאין שייך שם שום התראה, תינח דבנסתרה גרידא שאם לא קינא לה לא איבדה כתובתה, דמשום סתירה גרידא אינה נאסרת על כן צריך להתראותה, וכל הנהו דעוברות על דת שאינן נאסרים על בעליהן, דמסיק דצריכות התראה, ואפי' אינה קוצה לו חלה דאיסור' דאוריתא, מ"מ איפשר לו שיתקן בעצמו ולא יסמוך עליה. מי' אמשמשתו נידה דאינו יכול לסמוך עוד עליה ולא חזיא ליה, ודאי לא קאי. א"נ גם אמשמשתו נידה קאי, וכגון שעשתה תשובה מעליא דיכול לסמוך עליה, ואעפ"כ אינו רוצה לקיימה, התם ודאי לא הפסידה אם לא היתרו בה מעיקרא. אבל זאת שאינה עושה שום תשובה ועומדת במרדה ואינה ראויה לו לקיימה, פשיטא דלא בעיא שום התראות. ועוד דגם בה התרו וגיזמו מאד והזהירוה שתשמור הילכות נידה כראוי. והתראה, נר' ודאי שאין צריך שתעבור תוך כדי דיבור, דהא מקינוי ילפי' לה, ואם קינא השתא ואפי' נסתרה לאחר זמן איבדה כתובתה, וגם אע"פ שבשעת התראה היה הדבר רפוי בידם, מה בכך כן הוא כל קינוי, ואע"פ שבעלה לא התרה בה, זה קבל לאביה, ואביה הזהירה בפני הבעל, ובפשיטות פשיטא דהויא התראה, דאפי' ב"ד מקנין בשביל הבעל שלא מידיעתו דסתמה ניחה ליה, כ"ש זה דבשליחות התרה בה, וגם משום שלא הזכירו לה בפירוש שאם תעבור שתפסיד כתובתה, אלא גיזמה שרוצה לתלותה בידיו, מ"מ כיון שהזהירוה שתשמור נידותה, התראה חשובה היא, דבקינוי נמי לא אשתמיט לן בשום מקום דבעי להזכיר כתובתה, רק אל תסתרי עם פל' הויא התראה. ועל הנדוניא שהכניסה לו בכסף ובשויו וקבל באחריות כדין נכסי צאן ברזל, יפסוק לנו רבי' כאשר יראוך מן השמים. ולפי עניות דעתי אדון לפניך מורי על גבי קרקע, נר' דהכל בכלל יוצאות שלא בכתובה, כדפי' רש"י [כתובות ק"א ע"א], דכל תורת גביה הפקיעו ממנה ונכסי צאן ברזל שייך בהן גבייה, כיון שקיבל עליו והוציאום וכלים וכספים שניתנו להוצאה, אפי' הם עדיין בעין מידי דהוה אמעות הלואה, דאמרי' דהמקדש בהם אינה מקודשת, אפי' הם בעין דלהוצאה ניתנו, ואין לה רק בלאותיה שנשאר מבגדיה ותכשיטיה שלא בילו עדיין, דאין לשון גבייה שייכא בהם אלא נוטלת כליה. והא דמסיק [שם] והיוצאת משום שם רע נוטלת מה שלפניה ויוצאת, דה"ה כל הנהו דעוברות על דת, אלא דאמתני' קאי, נשים שאמר' חכמים וכו', ולפי שלא הזכיר במתני' היוצאת משום שם רע, הוצרך בברית' לפרש' לבד, שגם הוא דינה כיוצא בהנהו, דס"ד דאפי' בלאותיה קיימין הפסידה כיון דזינתה קמל"ן דלא הפסידה ובמשנה לא חש להזכירה. ומ"מ דינם שווה לכ"ע דבלאותיה קיימין ולא הפסידה, אלא כספים שאינם בכלל בלאות אפי' קיימי' או בלאות שאינם קיימ' הפסידה. ותו דמסתמא לא עדיפי מממאנת, דאמרי' [שם] בהדיא אי דליתנהו אידי ואידי לית לה, ואיילונית נמי לכל הפחות דנכסי צאן ברזל מיהא לית לה, ותני' בתוס' [שם פ"ז ה"ו] בהדיא גבי עוברות על דת אין צריך מאתים לבתולה ומנה לאלמנה, יותר על כן אפי' כתובה מאה מנה איבדה את הכל ונוטלת בלאות שלפניה, דהיינו דנכסי מלוג (ר"ל דכ"ש דצאן ברזל). וזה קשתיה, דבכל דוכתא בנידה גבי שאין לה ווסת ובשאר דוכתיה, פי' ולא בלאות היינו בלאות שניתותרו, רוצה לומר דאפי' קיימי' הפסידה, וכאן אומ' דקיימי' לא הפסידה ומסתמא הנהו לא גריעא מזינתה ממש, לכך דחק לפר' דהכא בנכסי מלוג מיירי דברשותה קיימי, הילכך לא הפסידה הקיימין, אבל דצאן ברזל ר"ל אפי' קיימי' הפסידה כמו בכל הנהו. מיהו הא ודאי לא נהירא לרבי' יצחק מדלא קתני ולא בלאות הקיימי' כמו בכל דוכתיה, וגם משום דפריך בהדיא אי דאיתנהו אידי ואידי שקלה, והשתא נוכל לפרש דההיא דנוטלת מה שלפניה, מיירי בין דצאן ברזל בין דנכסי מלוג הקיימין נוטלתן, ושאין קיימין מאבדת, כמו בכל דוכתיה וכן פי' רב אלפסי. ומ"מ נכסים שהכניסה לו שניתנו להוצאה, נר' דלאו בכלל בלאות הן, וכ"ש חילופיהן וחילופי חילופיהן דיצאו מרשותה ואיבדתן, ואיך יעלה על לב איש לומ' דזה יתחייב להחזיר נדונייתה, מה שבילה מכמה שנים, אם יתברר זה הדבר שעברה על דת. מי' קצת נראה שיש בירושלמי פלוגתא דאמוראי בפ' המדיר [כתובות פ"ז ה"ו], דגר' התם מהו דנסיב מן פרנה פרנון דידה ר' זעירא אמ' נסבא ר' אילא אמ' לא נסבא ר' אילא עבד לה כמיתה ר' אילא ר' יסא ור' בא בר כהן מטו בה משמי' דר' אחא בש"ר חנינ' בן גמליאל אחד נשים שאמ' אין להם כתובה ואחד נשים שאמ' יוצאות בלא כתובה, לא שנו אלא ממנה מאתים אלא אפי' כתובתה אלף דינרי' מאבדת, ונר' דבנכסים שהכניסה מיירי בין דצאן ברזל ובין דנכסי מלוג, והיינו מפרנה פרנון דידה, כלומ' מן כתובתה לכל הפחות מה שהכניסה היא, פרנה פי' דכתובה, כמו [שם ס"ז ע"א] אשה גובה פורנא מהן גבי ארנקי דמחוזא. וגם בירושלמי התם בסמוך, א"ר מנא אייתי פרנא ניקריניה, והנכסים שהכניסה לה לכתובתה קורא פרנון דידה, וכן משמע ההיא דמייתי סייעת' מינה, אחד נשים כו' אפי' כתובתה של אלף דינרי', דלא איירי בתוספ', דא"כ תיקשי אדשמואל דאמר בפ' אלמנה, דנשים שאמ' חכמים אין להם כתובה יש להם תוספ', והכא קאמ' לה בשם שמואל דאחד נשים וכו', אלא ודאי בהכניסה לו מיירי, ומדמייתי סייעת' מינה לר' אילא, ש"מ דבהכי פליגי, דהאי ודאי לסייעת' מייתי לה ולאו למילתא אחריתי היא, דא"כ אמאי מייתי לה פעם שנייה, הא כבר הביא קודם פלוגת', או בעיא שנאמ' קודם דשמיע להו הך בריית' ולבסוף מייתי לה ההי' בריית' גופה ולפעמי' לא מייתי לה, כגון ההיא דריש כתובות [ה' ע"ב], מהו לבעול בתחילה בשבת, ולעיל מינה הביא בריית' כבר דמפרישי' החתן מן הכלה לילי שבת תחילה וכהנה רבות בתלמוד, ואין תימ' אם לאחר שהביאה כבר האמ' בירושלמי שמביא אחרי כן בעיא ופלוגת' דאמוראי ואחר כך מייתי סייעת' מינה, ומשמע דהלכתא כר' אילא, כיון דמייתי ליה סייעת' וכן ר' יוחנן ותני ר' חייא דמייתי התם כולהו כר' אילא קיימי. אבל תימ' לי אמאי לא פריך לר' זעירא בהדיא ממתני', דתנן גבי ממאנת וחברותיה ולא בלאות וכ"ש עוברות על דת ואין סברא לומ' שר' זעירא הוה מיקל בעוברת על דת טפי מממאנת, ונר' דר' זעירא הוה מוקי מתניתי' בבלאות שאינן קיימין, ואיהו דא' נסבא, היינו אותם הקיימי' ור' אילא דא' לא נסבא, מפ' מתני' אפי' הקיימי' לא הפסידה, והיינו דאמ' התם דר' זעירא עביד לה כמתה, דהבעל יורש הכל ולא פליג בהדיא אסתמ' דתלמוד' דקאמ' אי איתנהו אידי ואידי שקלא, דהוא מחמיר טפי בעוברת על דת מבממאנת וחברותיה. אבל קש' לן דבההיא ברייתא דמייתי התם בירושלמי, תני בה ונוטלת בלאות מה שלפניה, ומשמע התם דמייתי סייעת' מינה לר' אילא, ולפי זה אדרבה קשיה ליה מינה טפי, ואיני יודע ליישב הירושלמי כלל. ואתה מורי' ורבי' עשה למען תורת ה' ותן דעתך הנקייה עם בני ישיבתך רבותיי והוציא לאור תעלומותינו ושגגתינו, אמנם לפי עניות [דעתי] נר' לי לכאורה מסוגי' דגמ' דידן ומסוגית הירושלמי ותוספת' דעוברת על דת הפסידה הכל בין נדוני' בין תוספ'. ושוב מצא' בספרו של הר' משה בר' מימון שכתב בו, (בהברא) דהפסידה גם הנדוני'. וגם על הודאתה גרידא בלא עדים מאבדת ונאסרת לבעלה, ועל כל זאת עסקנו בפשרה ביניהם ואינה יכולה להיות, כי מכבידים עליו יותר על מה שיש לו וכו'. יחזקיהו בה"ר יעקב נ"ע.
ובכתב אחר כתב, ושמעתי שיש אומר שהשיב רבי' גרשם מאור הגול' שאפי' אשה שזינתה תחת בעלה לא הפסידה נדונייתה, וזה היה תימ' גדולה ולפי עניות דעתי נר' שלא אמ' כן רק על נדוניית תכשיטין ובגדים הקיימי', וזה קורא בלישנא דתלמוד' נדוניא סתם, כי ההיא דפ' נערה שנתפתתה [כתובות נ"ד ע"א], ההוא דאמ' נדוניא לברת זל נדוניא, אלמא דלתכשיטין ובגדים קורין נדוניא, דשייך בהם זולא ויוקרא. ועל' השיב מאור הגולה, והיינו דאמ' בפ' אלמנה, זינתה לא הפסידה בלאותיה קיימין. אבל מכסף שניתן לה בחזקת צאן ברזל ושניתן לה להוצאה, לא הוי בכלל בלאותיה כלל, וכ"ש אותו כסף אז שבילה, וחילופיהן חילופי חילופיהן שאין חייבין לשלם, דאפי' בלאות דוקא קיימין נוטלת, אבל מה שאינן קיימין לא, ומכח אותה תשובה באים, אע"פ שלא ראוה ולא ידעו סיגנון שלה, רוצים לכופו שיתן לה, מה שאין ספק בידו, וגם באין מכח שהר"ר יעקב בר שלום כתב, וטוב להפשיר ביניהם שיתן לה כל נדונייתה, ובהושטת שרביטין יזרוק לה וכו'.
תשובות הר' אהרן מרנשבורך, בא וראה עד היכן פרצה טהרה בישראל, שלא שנינו לא יאכל הטהור עם הטמאה, אלא לא יאכל הזב עם הזבה, וזאת הארורה פרצה גדרו של עולם, לעבור בלאו וכרת, והכשילה את זה העלוב בעלה, ושימשתו נידה, ושינתה ושילשה בחט', ואפי' בלא הכמנת העדים, רק עבור אותן האמתלאות הגדולים, וגם מה שהעידו הנשים, היה לה להיות אסורה על זה האיש, שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו, וכ"ש שאומר שראה כתמים על חלוקה מלפניה ומלאחריה, ואיך דרך לקנח הנחירים מאחוריה, והדברים הללו הביא לפני גדולי ארץ בני מלכות ששוניא, איה החכם שיוכל להתירה לו, ואפי' אשתו זינתה בעד והלה שותק, נאמן לאביי [קידושין ס"ו ע"א], ואפי' לרבא אי מהימן העד כבי תרי יוצאה, כ"ש זה שטוען טענת בריא, ומקיים דברי המעידים, והנשים שאומרות לא נזהרה כלל בנידותה, היאך יאכילוהו דבר האסור לו. ראויה לקונסה וליסרה ולעשות גדר וניווסרו כל הנשים, ולא תלמדנה לעשות כתועבותיה. ואדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש, אפי' להקל כ"ש בעובדא דלקמן דאדם נאמן על עצמו להחמיר ולאסור. ומן הגט ומן הכתובה אינו מיטפל כלל. אהרן בהר"א נב"ה. על הגט ועל הכתובה והנדוניא יקוב הדין את ההר, ואע"פ שיש תקנת רבי' גרשם שלא לגרש את האשה בעל כרחה, על כזו חלילה שתיקן, דא"כ ביטל כל דינא דעוברת על דת ודמזנות, דאמ' חכמ' [כתובות ע"ב ע"א] יוצאות שלא בכתובה, דהא בידה לעגנו עד שיתן לה כל אשר לו, דהא נקטיה בכובסיה דלישבקיה לגלימיה הוא, אלא ודאי פשיטא דלא גזר רק שמחמת קטטה וכעס לא יגרשנה, אפי' רוצה למלאות כל כתובתה וכו'.
תשובת מו' הר"ר יעקב שיחי' יודע לך מו' הר"ר יחזקיהו, כי כבר כתבתי וכו'. ועל דבריך אין להשיב, כי ודאי העדות שהודת בפניהם היה טוב, אך זה תחקור שאם נתנה אמתלא לדבריה שידעו בני אדם שהיא אמתלא גמורה וניכרת, לאחר זמן הוויא אמתלא, שהרי בההיא [כתובות כ"ב ע"א] דקפצו עליה בני אדם ואמרה מקודשת אני, לאחר ימים כשקדשה עצמה נתנה אמתלא לדבריה. וגם בההיא עובדא דשמואל דלא עבד עובדא בנפשיה, דמפ' בירושלמי [שם פ"ב ה"ה], דאמרה לו אשתו טמאה אני ולמחר אמרה טהורה אני ונתנה אמתלא לדבריה אז לא היה בה חילא, ועל כן אם אמרה בעבור שאמר לי בעלי תודי ותעשי תשובה, הייתי סבורה שמחמת זה יתפייס עמי יכול להיות שזו היא אמתלא, ואתה חכם ונביא ותוכל לידע אם לעקל או לעקלקלות אז אני מסכים לכל אשר תעשה. ואין לאוסרה על בעלה, אפי' טוען שבריא לו ששימשתו נידה דשוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, דלפי משנה אחרונה דנדרי', ולפי תקנת רבי' גרשם שאינו יכול לישא ב' נשים יש לחוש שמא נתן עיניו באחרת, ואפי' אם היה רוצה ליתן לה כל כתובתה אין להאמינו, דהא אפי' היכי שהיא מודה שנבעלה ברצון שמפסדת כתובתה מותרת לבעלה לפי משנה אחרונה כמו שפי' רבי יצחק, וראייתו מההיא דשלהי נדרי' [צ"א ע"ב] דקאמר איתתא שריא דאי אית' דעבד איסור' אירכוסי הוה מירכס, משמע דאי לאו האי טעמא אסירא אע"פ שאין אשה נאסרת על בעלה אלא ע"י קינוי וסתיר'. וגם בה"ג פי', שאף על פי עדים אינה נאסרת אלא א"כ יראו כמכחול בשפופרת, ולכל צריך שיראו כדרך מאנפים דבהכי סגי אף להורגה, כדאמ' בפ"ק דמכות [ז' ע"א], אלא ע"כ היתה מודה שנבעלה אפי' הכי שרינן לה מהאי טעמא, דאי אית' דאיסור' עבדא כו', ואם איהי אסיר' היאך מאכילי' לאדם דבר האסור לו, דשמא עיניה נתנה באחר ולהיפקע מבעלה אומר' כן. וזהו דוחק לומ' דתרי עובד' דהת' באשת כהן היו, והיתה אומר' שנבעלה באונס אסירה ליה ומ"מ אינה מפסדת כתובתה. ואני קבלתי מרבותיי, שאם אמר אדם אחד אשתי זינתה ואין לו עדים, אפי' אם ירצה ליתן לה כתובה, שהוא בנידויו של רבי' גרשם, דא"כ מה הועיל בתקנתו. ולעניין להפסידה כתובתה, לכאורה נר' דבכל עוברות על דת מסיק בסוטה [כ"ה ע"א] דבעיא התראה להפסידה כתובתה, מדלא פליג דאפי' במשמשתו נידה קאי דיכולה לתקן עצמה ולעשות תשובה. ומן הנדוניא שהכניסה בכתובתה, אמת כי רבי' גרשם כת' בתשובתו, דאפי' זינתה אינה מפסדת נדונייתה, ותשובתו בידי אבל לא יכולתי לחפש אחריה, אך ודאי לא כתב אלא בכלים, אין קיימין אין לה, אך יכול להיות שאם הכניסה כספים ושמאן בכתובתה, שהוא חייב ליתן לה אפי' הוציאן הבעל, ודוקא בדבר ששייך להתבלות כגון בגדים שלובשים וכלים שמשתמשין בהן דעבידי דבלו, שייך לחלוק בין קיימין לאין קיימין, אבל כספים דלא עבידי דבלו ולהוצאה ניתנו ומקבל אחרים תחתיהן, אם הלוה אותן מזה אין לחלק, דמה לי אותו שהכניסה מה לי אם יש אחרים תחתיהן. וכן הסברא נוטה. ובעוברת על דת, דאמ' אין להם תוספת, וכ"ש מנה מאתים ס"פ אלמנה [כתובות ק"א ע"א], משמע אבל נכסי צאן ברזל יש לה וגם נכסי מלוג אית לה, דא"כ לינקוט רבות' נכסי צאן ברזל שהכניסה וכ"ש מנה מאתים. ובההיא דירושלמי [שם פ"ז ה"ז] ותוספת' [שם פ"ז ה"ו] גבי עוברת על דת, נשים שאמ' חכמים יצאה בלא כתובה אין צריך מנה מאתים, אלא אפי' כתובה של אלף דינרין מאבדת, מיירי בתוספ', דאי בנכסי צאן ברזל, א"כ הוה משמע שמן הדין אין לה להפסיד נכסי צאן ברזל כמו הכתובה והתוספ' מדקאמר אפי', וא"כ בהא דפ' אלמנה דקאמ' עוברת על דת וחברותיה אין להן תוספ', וכ"ש מנה מאתים הוה לן למימר אין להן נכסי צאן ברזל וכ"ש תוספ' ומנה מאתים, אלא ע"כ ההיא דתוספת' ודירושלמי, בתוספ' דוקא מיירי, והא דקאמ' בפ' אלמנה אין להן תוספ' וכ"ש מנה מאתים דוקא קאמ', אבל נכסי צאן ברזל ונכסי מלוג שהכניסה יש לה, ואפי' ליתנהו ואע"ג דממאנת קאמ' תלמודא אי דליתנהו אידי ואידי לא שקלא היינו משום דיוצאה על כרחו. ועל מה שרוצי' לכוף את זה בעבור שכתב הר' יעקב הכהן שטוב להפשיר ביניהן, לא יפה כיוונו, אחרי שסילק עצמו מן הדין אין זה כ"א עצה בעלמא. וגם פשרה אינה יכולה להיות אלא מדעת שניהן. ומה שרוצין לכופו להחזיר הנדוניא קודם קבלת הגט, זה נ"ל שאם שכיניו ידעו שיש בידו לפרוע לה מה שהכניסה שתהיה בטוחה, ומה שישאר יקבל עליו בחרם לפרוע כשתשיג ידו שיוכל לפרוע לה. כפי דעתי כתבתי ולא שתסמוך עלי כ"א כפי דעתך ואין לסור ימין ושמאל. ושלום מורי הר' יחזקיהו יגדל לעד עם שלו' תורתו ויזכה ויאריך ימים. יעקב ב"ר של[מ]ה זלה"ה.
<h2>דף קא.</h2>
מעשה באשה אחת שקילקלה ושימשה את בעלה נידה, וכמה פעמים היה מוצא הבעל חלוקה ובגדיה מלוכלכים בדם, והיא אומרת מדם הנחירים בא, וכן עשתה שנה וחצי שלא טבלה כ"א פעם אחת, עד שמצאו חלוקה מגולל בדמים נגד מקום רגליה פנים ואחור במקום שלא היתה יכולה לתלות בקינוח נחיריים. והכמין לה הבעל עדים, ואמר לה הבעל עדיין תקבלי עליך תשובה, כי קלקלת אותי ועצמיך יותר מדאי, ואמרה ברצון אקבל עלי תשובה, ואמר הבעל אתם עדים. והיא הבינה שהכמין לה עדים ושתקה, ושוב לאחר מכן הכחישה את העדים אחר שהודת בפניהם, ואמרה כך אמרתי אע"פ שאיני חייבת בדבר זה, אקבל עלי תשובה, ומכח הכרחתך שאתה מכה אותי במקום ייחוד. והוא כופר וגם העדים, כי אומרים שהודת, כי במזיד שמשתו נידה, וגם אמרה החלוק מלוכלך, היה ישן לפני ו' שבועות, והנה אסרוה הרבני' עליו. וכת' הר' יחזקיהו בה"ר יעקב לה"ר אהרן בן רבי' אליעז', אלוף מסובל ומכורבל בכתר תורה וגדולה במקום אחד הוא מו' וכו'. אם תפר' אם אסרתם אותה מכח האמתלות או בשביל לתאי דידה, אפי' בלא טענת ברי דידיה נאסרה, כי היא וקרוביה אינם מודים שנאסרה בשביל טענת ברי דידיה ואמתלות שאינם מודים בם, ומכח זה רוצים לחייב לתת לה כתובתה. ותפרש לי אם יש לאוסרה על ידי הודאתה בפני עידי הכמנה. ובהושטת שרביטך אדון לפניך מורי ורבי על גבי קרקע. כי פליאה בעיניי איך יעלה על לב איש שלא תהא הודאת' כלום, אי משום דשויא נפשה רשיעא ואין אדם משים עצמו רשע, וגם פלגינן דיבורא נאמר דלא שייך, מ"מ לפסול עצמה ולהפסיד כתובתה, ואמאי לא תהא נאמנת. מידי דהוה אאומרת טמאה אני לך, למשנה ראשונה דסוף נדרים [צ' ע"ב], דפרי' תלמוד', בפשיטות ואי ברצון מי אית לה כתובה, אלמא בהדיא מילת' דפשיט' היא דבהודאת רישעת' מפסדת כתובתה, ואינו מזכיר שם לא סתירה ולא שום אמתלא אלא בהודאה גרידא מפסדת כתובת'. ומי שבא לדחות דהתם בסתירה בלא קינוי מיירי, כלא חש לקמחיה דלא משמ' הכי כלל. ותו היכי מוכח מינה דבאונס ובאשת כהן מיירי, דילמ' ברצון ובלא סתירה, ותו דאי נסתרה והודת שניטמאה היכי מסיק, חזרו לומ' דשריא, הא בהנהו עובדי דרבא [שם צ"א ע"ב], הוצרך רבא לומ' דאיתת' שריא, דאי אית' דאיסור' עבדא אירכוסי הוה מירכס, וניחא ליה דליכול ולימות, הא אי לאו הכי אסירה אפי' לפי משנה דחזרו לומ' (והרי גזלתיך והרי כפר ונשבע והודה כמשלם קרן וחומש) והרי ההוא דאמ' נתגיירתי ביני לבין עצמי בפ' החולץ [יבמות מ"ז ע"א], דא"ל ר' יהודה נאמן אתה לפסול את עצמך, ופי' רבי' יצחק בפ' כיצד [שם כ"ה ע"ב], דאע"ג דאין אדם משים עצמו רשע נאמן לפסול עצמו מ"מ לעניין הפסד עצמו נאמן, ואם שורו נגח לשל ישראל משלם נזק שלם ואם שור ישראל נגחו פטור דא"ל גוי הוא, וזה נמי יאמר לאשתו, עוברת על דת ומשומדת לאותו דבר את ואין לי לסמוך עליך. ותו ההיא דמשמשתו נדה ומאכילתו שאינו מעושר, דמפר' תלמוד' [כתובות ע"ב ע"א], פלוני חכם טיהר לי את הדם ופלו' תיקן לי את העיסה, אינו אלא מכח הודאתה שכיון שאמרה פל' טיהר לי, הרי הודת שראת דם, ומה שאמר' שטיהר לה בזה שיקרה, וגם מה שאמר' פל' תיקן, הרי הודת שלא ניתקן ואין שום עדות, וכ"ש בנדון זה שהודת בהדיא בפירו' בפני עדים שהעמיד, ומה שכופרת עתה ואומרת לא הודיתי מעולם, אלא כך אמרתי על נשמת המכריחני אקבל עלי תשובה, וכי כל כמינה לכפור, כיון דקיימי סהדי ואמרי שהודת הודאה גמורה, ולא אמרה על נשמת המכריחני, אלא הודאה גמורה, ואי משום דעידי הכמנה הוו ולא אמ' רצונך ליהוו עלך סהדי, לא ידענא כלל ומה תלוי בדבר זה, וההיא דפ' זה בורר [סנהדרין כ"ט ע"ב], דאכמין ליה סהדי וכו' עירי ושכבי ליהוו, לפי' רש"י, רוצה אתה שיהיו כל השומעים ניעורי' וישינים עליך עדים, לכאורה פי' כך ולא שיהא חובה לומ' כך, ואי לא אמר הפסיד, אלא מתוך תשובתו שהשיב לא משמע שכך היה מעשה, אבל פשיטא שאין קפידה, דהא בההיא דרי' בסוגי' נמי קאמ' ולא עוד אלא אפי' הכמין לו וכו' א"ל רצונך שתודה לי בפני פל' ופל' א"ל מתיירא אני שמא תכופני כו', התם ודאי לאו דוקא שאמ' לו רצונך, אפי' לא אמר הכי, אלא היה קוראם ואמר אתם עידי, אע"פ שלא שאל רצונך הויא הודאה, א"כ רצונך דנקט לפתתו שיאמר אין ולא יכעוס ואורחא דמילתא, ואמר לא, אבל פשיטא דאין קפידא והויא הודאה גמורה. ולא רציתי לקבל טענתה מפי אפוטרופוס, כ"א מפי עצמה, כי יראתי פן ישקרו מה שלא היה ולא נברא, ומה אפיטרופסות שייך לדבר רק להגיד האמת איך הוה גופא דעובדא, וכיון שהיא עצמה נתנה אמתלא לדבריה נאמנת, אבל לא נתנה הרי היא בחזקת איסור, אע"ג דאי איפשר שלא היו מוצאים כמה אמתלאות לדבריהם, אין לנו לבדות אמתלא מדעתינו, ולא מפי קרוביה. ועוד אומר מטיבותיהו דרבותיי, שאפי' אם אחרי כן נתנה אמתלא על הודאתה, כיון שתבעה והודת בפני עדים, ואמ' אתם עדיי בלשון שהבינה ושתקה, שלא יועילו עוד שום אתלא, דא"כ לא תמצא אדם מתחייב על פי הודאתו, כי לאחר זמן ימצא לך כמה אמתלות. וכי כל כמיניה לומ' מחמת הכאות או שום יראה או שום אהבה הודיתי, וכ"ש שדבר כיעור זה לא היה לה להוציא על עצמה אם אינו אמת בשביל שום אמתלא בעולם. ואע"ג דלמשנה דחזרו, וקודם שנמצא החלוק במרגלותיה, היתה אהבתם עזה וחיבתם יתירה, ולא נפק שותא ורמז משום הכאה, כי אע"פ שהיה רואה בגדיה מלוכלים, הוה סומך עליה, עד אחר אותו חלוק התחיל לפרוש הימנה והראה החלוק לאמה, ואביה לא היה בעיר, ובתוך כך הטמינו לה עדים והודתה, וכשבא אביה נתמלא רוגז וחימה ונתהפכו על הדברים ואמרו שמחמת הכאות וכו'. ואע"ג דלמשנה אחרונה שאין האשה נאמנת לומ' טמאה אני לך, שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר וכו', הכא ודאי לא נתנה עיניה באחר, כי כל צרתה לא היתה רק על שפירש בעלה הימנה, וכל עצמה לא באתה לקבל תשובה רק שתחזור אליו. ומהאי טעמא נר' לפי עניות דעתי, דההיא דמדיר [כתובות ע"ב ע"א], משמשתו נדה, אע"ג דליכא עדים רק מכח דבריה ופיה ענה בה לומ' ראיתי, ופל' טיהר לי שיוצאה שלא בכתובה, היינו משום שלא באת להפקיע עצמה, דהא אמרה פל' טיהר לי, א"כ לא משום שנתנה עיניה באחר קאמ' הכי, והכי אמ' בירושלמי דשלהי נדרי' [פי"א הי"ב], א"ר חגי אנא ידענא רישא וסיפא, איסטרטיאות נכנסו לעיר ובאתה אשה ואמ' איסטרטיוס חיבקני והטיל שכבת זרע על ברכי והותרה לאכל בתרומה, אתא עובדא קומי ר' יצחק בר יובלאי באשה אחת אמרה הביהם פיתני, אמר לה אין הביהם אסור ואסרה, הכא אסרה ואת אמ' והתירה, תמן באתה ואמרה לאסור עצמה והתירה, ברם הכא באתה להתיר עצמה ואסרה, משמע דההוא עובדא דביהם הזכירו מתוך עניינה שבאתה להתיר עצמה, כיון ששאלה לעשות תשובה, והיתה סבורה להתירה עצמה בכך, והוא השיב לה ואין הביהם אוסר' בתמי', וכיון שהוכיחה עניינה שלא נתנה עיניה באחר, אסרה על פי הודאת גרידתה, שלא היתה שם עדות ולא ייחוד ולא הוכחה, וכ"ש נדון זה דאיכא כמה הוכחות. ועוד בההיא גופה דאמרה טמאה אני, ובאתה לאסור עצמה דשרי' למשנ' דחזרו לומ', אי אמ' הבעל אני מאמינה ואסרה על עצמו, מאן לימא לן דלא הפסידה כתובתה, אם אמרה ברצון הוה, הא איהי נתנה אצבעה בין שיניה, ואפי' למ"ד הוא נתן [כתובות ע"א ע"א], גבי קיים לה, התם ודאי אין פשיעתה כל כך שנדרה שסבורה שבעל לא יקפיד כל כך לגרשה בשביל כך, ואם יקפיד הרי בידו להפר ועוקר, הנודרת על דעת בעלה נודרת. אבל אמרה זיניתי ברצון מודה דהיא נתנה אצבעה בין שיניה, ולית לה כתובה אע"ג דאם ירצה הבעל יכול לומר איני מאמינך הרשות (בידה) [בידו], השתא הרי נאסרת עליו משום לתאי דידה. ועל התראה דמסיק בההיא דסוטה [כ"ה ע"א], דצריכה להפסיד' כתובתה, אני דן לפניכם רבותיי על גבי הקרקע, דנר' ודאי דלא צריכה התראה, דכיון דנתברר שהיא חשודה על הדבר ואין יכול לסמוך עליה עוד, אפי' אם מקבל עליו לבודקה בכל ערב, לא ידעתי כלל מה יועיל זה, הא איכא למיחש שמא כבר ראתה ואיבדה, והיאך שתהא ידו בעיניה כל היום. וגם לאחר שראתה לפעמים שהיא מאריכה לשאינה יכולה למנות וקיים כל כך מהר, ומי יבדקנה ויעיד שמנתה נקיים כראוי. ונראה ודאי שכל זמן שהיא חשודה דאסורה לו ולכולי עלמא, וכיון שאינה ראויה לו לתשמיש, הרי אבידה כתובתה ומה התראה צריך לדבר זה, מאי שנא מזינתה שאיבדה כתובתה בלא שום התראה, ומאי שנא מאשה שאין לה ווסת בפ"ק דנידה [י"ב ע"ב], דאיכא למ"ד ואסורה לשמש ואין לה כתובה, ואע"ג דאין שייך שם שום התראה, תינח דבנסתרה גרידא שאם לא קינא לה לא איבדה כתובתה, דמשום סתירה גרידא אינה נאסרת על כן צריך להתראותה, וכל הנהו דעוברות על דת שאינן נאסרים על בעליהן, דמסיק דצריכות התראה, ואפי' אינה קוצה לו חלה דאיסור' דאוריתא, מ"מ איפשר לו שיתקן בעצמו ולא יסמוך עליה. מי' אמשמשתו נידה דאינו יכול לסמוך עוד עליה ולא חזיא ליה, ודאי לא קאי. א"נ גם אמשמשתו נידה קאי, וכגון שעשתה תשובה מעליא דיכול לסמוך עליה, ואעפ"כ אינו רוצה לקיימה, התם ודאי לא הפסידה אם לא היתרו בה מעיקרא. אבל זאת שאינה עושה שום תשובה ועומדת במרדה ואינה ראויה לו לקיימה, פשיטא דלא בעיא שום התראות. ועוד דגם בה התרו וגיזמו מאד והזהירוה שתשמור הילכות נידה כראוי. והתראה, נר' ודאי שאין צריך שתעבור תוך כדי דיבור, דהא מקינוי ילפי' לה, ואם קינא השתא ואפי' נסתרה לאחר זמן איבדה כתובתה, וגם אע"פ שבשעת התראה היה הדבר רפוי בידם, מה בכך כן הוא כל קינוי, ואע"פ שבעלה לא התרה בה, זה קבל לאביה, ואביה הזהירה בפני הבעל, ובפשיטות פשיטא דהויא התראה, דאפי' ב"ד מקנין בשביל הבעל שלא מידיעתו דסתמה ניחה ליה, כ"ש זה דבשליחות התרה בה, וגם משום שלא הזכירו לה בפירוש שאם תעבור שתפסיד כתובתה, אלא גיזמה שרוצה לתלותה בידיו, מ"מ כיון שהזהירוה שתשמור נידותה, התראה חשובה היא, דבקינוי נמי לא אשתמיט לן בשום מקום דבעי להזכיר כתובתה, רק אל תסתרי עם פל' הויא התראה. ועל הנדוניא שהכניסה לו בכסף ובשויו וקבל באחריות כדין נכסי צאן ברזל, יפסוק לנו רבי' כאשר יראוך מן השמים. ולפי עניות דעתי אדון לפניך מורי על גבי קרקע, נר' דהכל בכלל יוצאות שלא בכתובה, כדפי' רש"י [כתובות ק"א ע"א], דכל תורת גביה הפקיעו ממנה ונכסי צאן ברזל שייך בהן גבייה, כיון שקיבל עליו והוציאום וכלים וכספים שניתנו להוצאה, אפי' הם עדיין בעין מידי דהוה אמעות הלואה, דאמרי' דהמקדש בהם אינה מקודשת, אפי' הם בעין דלהוצאה ניתנו, ואין לה רק בלאותיה שנשאר מבגדיה ותכשיטיה שלא בילו עדיין, דאין לשון גבייה שייכא בהם אלא נוטלת כליה. והא דמסיק [שם] והיוצאת משום שם רע נוטלת מה שלפניה ויוצאת, דה"ה כל הנהו דעוברות על דת, אלא דאמתני' קאי, נשים שאמר' חכמים וכו', ולפי שלא הזכיר במתני' היוצאת משום שם רע, הוצרך בברית' לפרש' לבד, שגם הוא דינה כיוצא בהנהו, דס"ד דאפי' בלאותיה קיימין הפסידה כיון דזינתה קמל"ן דלא הפסידה ובמשנה לא חש להזכירה. ומ"מ דינם שווה לכ"ע דבלאותיה קיימין ולא הפסידה, אלא כספים שאינם בכלל בלאות אפי' קיימי' או בלאות שאינם קיימ' הפסידה. ותו דמסתמא לא עדיפי מממאנת, דאמרי' [שם] בהדיא אי דליתנהו אידי ואידי לית לה, ואיילונית נמי לכל הפחות דנכסי צאן ברזל מיהא לית לה, ותני' בתוס' [שם פ"ז ה"ו] בהדיא גבי עוברות על דת אין צריך מאתים לבתולה ומנה לאלמנה, יותר על כן אפי' כתובה מאה מנה איבדה את הכל ונוטלת בלאות שלפניה, דהיינו דנכסי מלוג (ר"ל דכ"ש דצאן ברזל). וזה קשתיה, דבכל דוכתא בנידה גבי שאין לה ווסת ובשאר דוכתיה, פי' ולא בלאות היינו בלאות שניתותרו, רוצה לומר דאפי' קיימי' הפסידה, וכאן אומ' דקיימי' לא הפסידה ומסתמא הנהו לא גריעא מזינתה ממש, לכך דחק לפר' דהכא בנכסי מלוג מיירי דברשותה קיימי, הילכך לא הפסידה הקיימין, אבל דצאן ברזל ר"ל אפי' קיימי' הפסידה כמו בכל הנהו. מיהו הא ודאי לא נהירא לרבי' יצחק מדלא קתני ולא בלאות הקיימי' כמו בכל דוכתיה, וגם משום דפריך בהדיא אי דאיתנהו אידי ואידי שקלה, והשתא נוכל לפרש דההיא דנוטלת מה שלפניה, מיירי בין דצאן ברזל בין דנכסי מלוג הקיימין נוטלתן, ושאין קיימין מאבדת, כמו בכל דוכתיה וכן פי' רב אלפסי. ומ"מ נכסים שהכניסה לו שניתנו להוצאה, נר' דלאו בכלל בלאות הן, וכ"ש חילופיהן וחילופי חילופיהן דיצאו מרשותה ואיבדתן, ואיך יעלה על לב איש לומ' דזה יתחייב להחזיר נדונייתה, מה שבילה מכמה שנים, אם יתברר זה הדבר שעברה על דת. מי' קצת נראה שיש בירושלמי פלוגתא דאמוראי בפ' המדיר [כתובות פ"ז ה"ו], דגר' התם מהו דנסיב מן פרנה פרנון דידה ר' זעירא אמ' נסבא ר' אילא אמ' לא נסבא ר' אילא עבד לה כמיתה ר' אילא ר' יסא ור' בא בר כהן מטו בה משמי' דר' אחא בש"ר חנינ' בן גמליאל אחד נשים שאמ' אין להם כתובה ואחד נשים שאמ' יוצאות בלא כתובה, לא שנו אלא ממנה מאתים אלא אפי' כתובתה אלף דינרי' מאבדת, ונר' דבנכסים שהכניסה מיירי בין דצאן ברזל ובין דנכסי מלוג, והיינו מפרנה פרנון דידה, כלומ' מן כתובתה לכל הפחות מה שהכניסה היא, פרנה פי' דכתובה, כמו [שם ס"ז ע"א] אשה גובה פורנא מהן גבי ארנקי דמחוזא. וגם בירושלמי התם בסמוך, א"ר מנא אייתי פרנא ניקריניה, והנכסים שהכניסה לה לכתובתה קורא פרנון דידה, וכן משמע ההיא דמייתי סייעת' מינה, אחד נשים כו' אפי' כתובתה של אלף דינרי', דלא איירי בתוספ', דא"כ תיקשי אדשמואל דאמר בפ' אלמנה, דנשים שאמ' חכמים אין להם כתובה יש להם תוספ', והכא קאמ' לה בשם שמואל דאחד נשים וכו', אלא ודאי בהכניסה לו מיירי, ומדמייתי סייעת' מינה לר' אילא, ש"מ דבהכי פליגי, דהאי ודאי לסייעת' מייתי לה ולאו למילתא אחריתי היא, דא"כ אמאי מייתי לה פעם שנייה, הא כבר הביא קודם פלוגת', או בעיא שנאמ' קודם דשמיע להו הך בריית' ולבסוף מייתי לה ההי' בריית' גופה ולפעמי' לא מייתי לה, כגון ההיא דריש כתובות [ה' ע"ב], מהו לבעול בתחילה בשבת, ולעיל מינה הביא בריית' כבר דמפרישי' החתן מן הכלה לילי שבת תחילה וכהנה רבות בתלמוד, ואין תימ' אם לאחר שהביאה כבר האמ' בירושלמי שמביא אחרי כן בעיא ופלוגת' דאמוראי ואחר כך מייתי סייעת' מינה, ומשמע דהלכתא כר' אילא, כיון דמייתי ליה סייעת' וכן ר' יוחנן ותני ר' חייא דמייתי התם כולהו כר' אילא קיימי. אבל תימ' לי אמאי לא פריך לר' זעירא בהדיא ממתני', דתנן גבי ממאנת וחברותיה ולא בלאות וכ"ש עוברות על דת ואין סברא לומ' שר' זעירא הוה מיקל בעוברת על דת טפי מממאנת, ונר' דר' זעירא הוה מוקי מתניתי' בבלאות שאינן קיימין, ואיהו דא' נסבא, היינו אותם הקיימי' ור' אילא דא' לא נסבא, מפ' מתני' אפי' הקיימי' לא הפסידה, והיינו דאמ' התם דר' זעירא עביד לה כמתה, דהבעל יורש הכל ולא פליג בהדיא אסתמ' דתלמוד' דקאמ' אי איתנהו אידי ואידי שקלא, דהוא מחמיר טפי בעוברת על דת מבממאנת וחברותיה. אבל קש' לן דבההיא ברייתא דמייתי התם בירושלמי, תני בה ונוטלת בלאות מה שלפניה, ומשמע התם דמייתי סייעת' מינה לר' אילא, ולפי זה אדרבה קשיה ליה מינה טפי, ואיני יודע ליישב הירושלמי כלל. ואתה מורי' ורבי' עשה למען תורת ה' ותן דעתך הנקייה עם בני ישיבתך רבותיי והוציא לאור תעלומותינו ושגגתינו, אמנם לפי עניות [דעתי] נר' לי לכאורה מסוגי' דגמ' דידן ומסוגית הירושלמי ותוספת' דעוברת על דת הפסידה הכל בין נדוני' בין תוספ'. ושוב מצא' בספרו של הר' משה בר' מימון שכתב בו, (בהברא) דהפסידה גם הנדוני'. וגם על הודאתה גרידא בלא עדים מאבדת ונאסרת לבעלה, ועל כל זאת עסקנו בפשרה ביניהם ואינה יכולה להיות, כי מכבידים עליו יותר על מה שיש לו וכו'. יחזקיהו בה"ר יעקב נ"ע.
ובכתב אחר כתב, ושמעתי שיש אומר שהשיב רבי' גרשם מאור הגול' שאפי' אשה שזינתה תחת בעלה לא הפסידה נדונייתה, וזה היה תימ' גדולה ולפי עניות דעתי נר' שלא אמ' כן רק על נדוניית תכשיטין ובגדים הקיימי', וזה קורא בלישנא דתלמוד' נדוניא סתם, כי ההיא דפ' נערה שנתפתתה [כתובות נ"ד ע"א], ההוא דאמ' נדוניא לברת זל נדוניא, אלמא דלתכשיטין ובגדים קורין נדוניא, דשייך בהם זולא ויוקרא. ועל' השיב מאור הגולה, והיינו דאמ' בפ' אלמנה, זינתה לא הפסידה בלאותיה קיימין. אבל מכסף שניתן לה בחזקת צאן ברזל ושניתן לה להוצאה, לא הוי בכלל בלאותיה כלל, וכ"ש אותו כסף אז שבילה, וחילופיהן חילופי חילופיהן שאין חייבין לשלם, דאפי' בלאות דוקא קיימין נוטלת, אבל מה שאינן קיימין לא, ומכח אותה תשובה באים, אע"פ שלא ראוה ולא ידעו סיגנון שלה, רוצים לכופו שיתן לה, מה שאין ספק בידו, וגם באין מכח שהר"ר יעקב בר שלום כתב, וטוב להפשיר ביניהם שיתן לה כל נדונייתה, ובהושטת שרביטין יזרוק לה וכו'.
תשובות הר' אהרן מרנשבורך, בא וראה עד היכן פרצה טהרה בישראל, שלא שנינו לא יאכל הטהור עם הטמאה, אלא לא יאכל הזב עם הזבה, וזאת הארורה פרצה גדרו של עולם, לעבור בלאו וכרת, והכשילה את זה העלוב בעלה, ושימשתו נידה, ושינתה ושילשה בחט', ואפי' בלא הכמנת העדים, רק עבור אותן האמתלאות הגדולים, וגם מה שהעידו הנשים, היה לה להיות אסורה על זה האיש, שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו, וכ"ש שאומר שראה כתמים על חלוקה מלפניה ומלאחריה, ואיך דרך לקנח הנחירים מאחוריה, והדברים הללו הביא לפני גדולי ארץ בני מלכות ששוניא, איה החכם שיוכל להתירה לו, ואפי' אשתו זינתה בעד והלה שותק, נאמן לאביי [קידושין ס"ו ע"א], ואפי' לרבא אי מהימן העד כבי תרי יוצאה, כ"ש זה שטוען טענת בריא, ומקיים דברי המעידים, והנשים שאומרות לא נזהרה כלל בנידותה, היאך יאכילוהו דבר האסור לו. ראויה לקונסה וליסרה ולעשות גדר וניווסרו כל הנשים, ולא תלמדנה לעשות כתועבותיה. ואדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש, אפי' להקל כ"ש בעובדא דלקמן דאדם נאמן על עצמו להחמיר ולאסור. ומן הגט ומן הכתובה אינו מיטפל כלל. אהרן בהר"א נב"ה. על הגט ועל הכתובה והנדוניא יקוב הדין את ההר, ואע"פ שיש תקנת רבי' גרשם שלא לגרש את האשה בעל כרחה, על כזו חלילה שתיקן, דא"כ ביטל כל דינא דעוברת על דת ודמזנות, דאמ' חכמ' [כתובות ע"ב ע"א] יוצאות שלא בכתובה, דהא בידה לעגנו עד שיתן לה כל אשר לו, דהא נקטיה בכובסיה דלישבקיה לגלימיה הוא, אלא ודאי פשיטא דלא גזר רק שמחמת קטטה וכעס לא יגרשנה, אפי' רוצה למלאות כל כתובתה וכו'.
תשובת מו' הר"ר יעקב שיחי' יודע לך מו' הר"ר יחזקיהו, כי כבר כתבתי וכו'. ועל דבריך אין להשיב, כי ודאי העדות שהודת בפניהם היה טוב, אך זה תחקור שאם נתנה אמתלא לדבריה שידעו בני אדם שהיא אמתלא גמורה וניכרת, לאחר זמן הוויא אמתלא, שהרי בההיא [כתובות כ"ב ע"א] דקפצו עליה בני אדם ואמרה מקודשת אני, לאחר ימים כשקדשה עצמה נתנה אמתלא לדבריה. וגם בההיא עובדא דשמואל דלא עבד עובדא בנפשיה, דמפ' בירושלמי [שם פ"ב ה"ה], דאמרה לו אשתו טמאה אני ולמחר אמרה טהורה אני ונתנה אמתלא לדבריה אז לא היה בה חילא, ועל כן אם אמרה בעבור שאמר לי בעלי תודי ותעשי תשובה, הייתי סבורה שמחמת זה יתפייס עמי יכול להיות שזו היא אמתלא, ואתה חכם ונביא ותוכל לידע אם לעקל או לעקלקלות אז אני מסכים לכל אשר תעשה. ואין לאוסרה על בעלה, אפי' טוען שבריא לו ששימשתו נידה דשוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, דלפי משנה אחרונה דנדרי', ולפי תקנת רבי' גרשם שאינו יכול לישא ב' נשים יש לחוש שמא נתן עיניו באחרת, ואפי' אם היה רוצה ליתן לה כל כתובתה אין להאמינו, דהא אפי' היכי שהיא מודה שנבעלה ברצון שמפסדת כתובתה מותרת לבעלה לפי משנה אחרונה כמו שפי' רבי יצחק, וראייתו מההיא דשלהי נדרי' [צ"א ע"ב] דקאמר איתתא שריא דאי אית' דעבד איסור' אירכוסי הוה מירכס, משמע דאי לאו האי טעמא אסירא אע"פ שאין אשה נאסרת על בעלה אלא ע"י קינוי וסתיר'. וגם בה"ג פי', שאף על פי עדים אינה נאסרת אלא א"כ יראו כמכחול בשפופרת, ולכל צריך שיראו כדרך מאנפים דבהכי סגי אף להורגה, כדאמ' בפ"ק דמכות [ז' ע"א], אלא ע"כ היתה מודה שנבעלה אפי' הכי שרינן לה מהאי טעמא, דאי אית' דאיסור' עבדא כו', ואם איהי אסיר' היאך מאכילי' לאדם דבר האסור לו, דשמא עיניה נתנה באחר ולהיפקע מבעלה אומר' כן. וזהו דוחק לומ' דתרי עובד' דהת' באשת כהן היו, והיתה אומר' שנבעלה באונס אסירה ליה ומ"מ אינה מפסדת כתובתה. ואני קבלתי מרבותיי, שאם אמר אדם אחד אשתי זינתה ואין לו עדים, אפי' אם ירצה ליתן לה כתובה, שהוא בנידויו של רבי' גרשם, דא"כ מה הועיל בתקנתו. ולעניין להפסידה כתובתה, לכאורה נר' דבכל עוברות על דת מסיק בסוטה [כ"ה ע"א] דבעיא התראה להפסידה כתובתה, מדלא פליג דאפי' במשמשתו נידה קאי דיכולה לתקן עצמה ולעשות תשובה. ומן הנדוניא שהכניסה בכתובתה, אמת כי רבי' גרשם כת' בתשובתו, דאפי' זינתה אינה מפסדת נדונייתה, ותשובתו בידי אבל לא יכולתי לחפש אחריה, אך ודאי לא כתב אלא בכלים, אין קיימין אין לה, אך יכול להיות שאם הכניסה כספים ושמאן בכתובתה, שהוא חייב ליתן לה אפי' הוציאן הבעל, ודוקא בדבר ששייך להתבלות כגון בגדים שלובשים וכלים שמשתמשין בהן דעבידי דבלו, שייך לחלוק בין קיימין לאין קיימין, אבל כספים דלא עבידי דבלו ולהוצאה ניתנו ומקבל אחרים תחתיהן, אם הלוה אותן מזה אין לחלק, דמה לי אותו שהכניסה מה לי אם יש אחרים תחתיהן. וכן הסברא נוטה. ובעוברת על דת, דאמ' אין להם תוספת, וכ"ש מנה מאתים ס"פ אלמנה [כתובות ק"א ע"א], משמע אבל נכסי צאן ברזל יש לה וגם נכסי מלוג אית לה, דא"כ לינקוט רבות' נכסי צאן ברזל שהכניסה וכ"ש מנה מאתים. ובההיא דירושלמי [שם פ"ז ה"ז] ותוספת' [שם פ"ז ה"ו] גבי עוברת על דת, נשים שאמ' חכמים יצאה בלא כתובה אין צריך מנה מאתים, אלא אפי' כתובה של אלף דינרין מאבדת, מיירי בתוספ', דאי בנכסי צאן ברזל, א"כ הוה משמע שמן הדין אין לה להפסיד נכסי צאן ברזל כמו הכתובה והתוספ' מדקאמר אפי', וא"כ בהא דפ' אלמנה דקאמ' עוברת על דת וחברותיה אין להן תוספ', וכ"ש מנה מאתים הוה לן למימר אין להן נכסי צאן ברזל וכ"ש תוספ' ומנה מאתים, אלא ע"כ ההיא דתוספת' ודירושלמי, בתוספ' דוקא מיירי, והא דקאמ' בפ' אלמנה אין להן תוספ' וכ"ש מנה מאתים דוקא קאמ', אבל נכסי צאן ברזל ונכסי מלוג שהכניסה יש לה, ואפי' ליתנהו ואע"ג דממאנת קאמ' תלמודא אי דליתנהו אידי ואידי לא שקלא היינו משום דיוצאה על כרחו. ועל מה שרוצי' לכוף את זה בעבור שכתב הר' יעקב הכהן שטוב להפשיר ביניהן, לא יפה כיוונו, אחרי שסילק עצמו מן הדין אין זה כ"א עצה בעלמא. וגם פשרה אינה יכולה להיות אלא מדעת שניהן. ומה שרוצין לכופו להחזיר הנדוניא קודם קבלת הגט, זה נ"ל שאם שכיניו ידעו שיש בידו לפרוע לה מה שהכניסה שתהיה בטוחה, ומה שישאר יקבל עליו בחרם לפרוע כשתשיג ידו שיוכל לפרוע לה. כפי דעתי כתבתי ולא שתסמוך עלי כ"א כפי דעתך ואין לסור ימין ושמאל. ושלום מורי הר' יחזקיהו יגדל לעד עם שלו' תורתו ויזכה ויאריך ימים. יעקב ב"ר של[מ]ה זלה"ה.
